Nechama Leibowitz and Tanach Study

Nechama Leibowitz, of Blessed Memory, was a great scholar of Tanach.  In 1957 she began lecturing at Tel Aviv University, and became a full professor eleven years later. She also gave classes at the Hebrew University of Jerusalem and other educational institutions around the country. In addition to her writings, Leibowitz commented on the Torah readings regularly for the Voice of Israel radio station. In 1942, Leibowitz began mailing out stencils of questions on the weekly Torah reading to anyone who requested them. These worksheets, which she called gilyonot (pages) would be sent back to her, and she would personally review them and return them with corrections and comments. They became very popular and in demand by people from all sectors of Israeli society. In 1954, Leibowitz began publishing her “Studies”, which included many of the questions that appeared on her study sheets, along with selected traditional commentaries and her own notes on them. Over time, these studies were collected into five books, one for each book of the Torah. (Wikpedia)

In 1990, I had the privilege, along with about 20 other yeshiva and Kollel students, of going to her modest Jerusalem apartment to attend a shiur on the methodology of teaching Chumash.  Unfortunately I did not have the honor of learning with her beyond this, but her books and shiurim – and her students’ Torah continues to influence the way that I teach Chumash.  To make a long story short (!), the yeshiva men, ages 25-35 years old, sat with her for an hour, spellbound by her good humor, the breadth of her knowledge and her skill as a pedagouge.   Her students eventually took her “gilyonot” and built them into a website http://www.nechama.org.il, an invaluable tool for educators.

Today, I received an email from Rav Shlomo Aviner’s email list discussing Nechama’s response to the interdisciplinary approach of Yoel Bin Nun.  Rav Aviner’s analysis of Nechama’s response appears below in Hebrew, courtesy of Mordechai Zion and the Rav Aviner list:

ומה היתה אומרת נחמה לייבוביץ על לימוד תנ”ך חדש?

[מ”באהבה ובאמונה”]

כידוע פרופ’ נחמה ליבוביץ הטביעה חותמה על לימוד תנ”ך, לא רק של מבוגרים, אלא גם על שיטת הלימוד בבתי ספר בארץ, והיא עמלה רבות להפוך לימוד זה למשמעותי וחרות עמוק בזכרון התלמידים.

ומה היתה אומרת על המגמות החדשות בלימוד התנ”ך המוצעות עתה? ובכן, אין צורך לנחש, כי הדברים עלו על הפרק עוד בחייה, כפי שמסופר בספר “נחמה” של חיותה דויטש, ובו היא מגוללת בפרק טו, כיצד הרב יואל בן נון, שהיה הרב והמורה שלה (של הסופרת), הציע את עצמו לפני כעשרים שנה לתפקיד של מפקח ארצי ללימוד תנ”ך, למען הוביל מהפכה בהוראתו: הוראה אינטר-דיסציפלינרית, כלומר בין-תחומית. לדעתו, יש ליצור אסכולה ארץ ישראלית חדשה, שאינה נרתעת ממחקר המקרא החדש, אלא תשתמש בו למען הרחב את היריעה. הוא טען נגד נחמה ליבוביץ, שמגמתה אינה אלא ידע והבנה, כאשר אצלו הכל מתחיל באהבה. ולמשל, לשם כך יש להיעזר בריאליה המקראית, שתחבר את הלומד לתורה ותאמר לו: התורה רלוונטית כאן ועכשיו!

כמובן, גם אצל נחמה ליבוביץ היתה מגמה להאהיב את לימוד התורה על הלומד, אלא השאלה היתה כיצד לעשות זאת. היא זלזלה בריאליה המקראית, וראתה בה זוטות ופיקנטריה, וזה נראה לה זר וקטנוני.

למשל, היא אהבה מאוד ללמד “מזמור לדוד ד’ רועי ולא אחסר”, ולעומת מי שטען שבשביל להבין מושגים ברעיית הצאן, אי אפשר להבין את הפרק, היא הגיבה בבוז, והסבירה שהתורה היא על-זמנית ואוניברסאלית ואין להורידה לקרקע.

לימוד רב תחומי כולל גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, לשון והסטוריה ולא רק ‘קביים’ של פרשנות, כלשון הרב יואל בן נון. ואדרבה, נחמה ליבוביץ רצתה להתרחק מכל אלה. כמובן, היא הכירה אותם היטב, הרי למדה בגרמניה באוניברסיטאות היידלברג, מרבורג וברלין, ובבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין, שמאד העריכו מקצועות אלו, וקיבלה תואר דוקטור מאוניברסיטת מרבורג. היא סברה שכל אלה נותנים נשק בידי ביקורת המקרא. היא היתה בקיאה באסכולות ביקורת המקרא, אך לעומת אלה שסברו וסוברים שיש להכירה כדי להתמודד אתה, היא הכריעה שהדרך הנכונה היא להתעלם ממנה על ידי היצמדות לפרשנים המסורתיים.

היא הסבירה שיש ללמוד את “היצירה עצמה, לא את שלבי התהוותה, לא את [הגורמים] המשפיעים על יוצרה ולא את הסיפור והתוכן שמתוכן צמחה, אלא אותה עצמה; ולא אותה כתעודה המעידה על דברים שמחוצה לה, ענייני שעת יצירתה בשטח הדתי, המדיני, הכלכלי, בקיצור, לא כמשקפת את תקופה אלא כמדברת בשם עצמה”.

למשל, היא כותבת על תחילת פרשת ‘מסעי’: “הרי לפנינו כארבעים פסוקים שאין בהם אלא שמות מקומות בלבד. רשימת שמות יבשה זו – שהיא בודאי עניין גדול לחוקרי עתיקות ולגיאורפים המשקיעים עמל בזיהוי שמות – מה עניינה בתורה? שהיא כפי דברי המשורר האלהי בתהילים (יט, ח-ט) ‘מאירת עיניים’, ‘משמחת לב’ ו’משיבת נפש’? והלא ככה ולא כחומר למחקרים ארכיאולוגיים, הסטוריים וגיאוגרפיים – ראו אותה לומדיה האמתיים שבכל דור, וחיפשו בה תמיד את אשר הובטח לנו עליה (משלי ד ב) ‘כי לקח טוב נתתי לכם’; ומהו הלקח הטוב הצפון ברשימת שמות כזו? וכאילו רצתה התורה כבר להזהירנו שלא נזלזל ברשימת שמות כזו אשר אין בה לאדם הרואה לעיניים כלום, לכן הקדימה דווקא כאן (לג ב): ‘ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה’.” (עיונים חדשים בספר במדבר 361).

זה הכלל: התורה היא לקח טוב, היא משיבת נפש, היא מאירת עיניים, היא באה ללמדנו לקח ומוסר!

לכן, התכנית המוצעת לבתי הספר, שתחליף חלקית את שיטתה, עוררה בה חלחלה. כל מי שניסה לשכנע אותה, לא הזיז אותה כהוא זה מדעתה. וכאשר נודע לה ששר החינוך תומך במועמדות הרב יואל בן נון, היא יצאה מגדרה והודיעה לו: אם אתה ממנה אותו למפקח ארצי לתנ”ך, אשבות שביתת שבת מול משרדך, אדוני השר עד שתיכנע.

היא התבטאה נגד הרב יואל בן נון ושיטתו במילים קשות וחריפות ובזעזוע וההצעה נגנזה.

כמובן בל נאשים אותה בעמידה נוקשה על שיטתה מתוך גאווה. כולם יודעים שמלבד היותה פרופסורית, היא היתה מרצה עממית, מלאת ענווה, ידועה בפשטות הליכותיה, מכונה ‘נחמה’ על ידי תלמידיה, מעדיפה את התואר מורה על פני פרופסור. מורה – כך כתוב על מצבתה.

 הנה דוגמא: ידועה השאלה למה יוסף הצדיק אחרי שעלה לגדולה, לא שלח לחפש את אביו. על זה נתן הרב יואל בן נון נתן פירוש חדש: הוא חשב שאביו קיבל את טענת האחים ודחה אותו מעל פניו כשם שאברהם דחה את ישמעאל ויצחק את עשו. הגיבה על כך נחמה ליבוביץ: לא יתכן שיוסף יחשוד את אביו בכך! לא יתכן שיפסיק לאהוב את יוסף!

עוד דוגמא: בניגוד להסבר שחטאו של שאול שבעקבותיו נשללה ממנו המלוכה, היה לקיחת השלל והצלת אגג, המוזכרים על ידי שמואל הנביא בתוכחתו כסיבת עונשו החמור, הסביר הרב יואל בן נון פירוש חדש שהחטא היה שלא הכחיד את כל עמלק אלא את חלקו. שאלה נחמה ליבוביץ: אם כן, למה שמואל לא אמר לו? ועל כך השיב לה: שמואל לא ידע… לא ידוע אם נחמה ראתה את עצמה מחויבת להגיב על כך.

הרב יואל בן נון האשים את נחמה ליבוביץ: “אין אצלה קריאה ישירה של הטקסט, אלא רק באמצעות פרשנים, ואצלה נקודת המוצא היא חומש-רש”י, ואין חומש לבדו. אבל בחזרתנו לארצנו, אנו מסוגלים לקרוא פסוק באופן ישיר, שזו נקודת הקודש הטמונה בחוצפה החילונית, ואין ללכת עם קביים”. אמרה לו נחמה ליבוביץ: “אם אתה קורא בלי פירושים, אז אתה הפרשן, וכי טוב אתה יותר מכל הפרשנים?!” בעיניה קריאה בלי פרשנים, זו גאווה ואפילו חוצפה.

אכן נחמה ליבוביץ היתה לפני הכל מחנכת גדולה, לכן “ייחסה חשיבות פחותה לשאלה האם יודע הלומד את מקורה של האמת החינוכית שקלט מהמקורות – אם במקרא עצמו או בפירוש חכמים עליו. היה לה אוסף סיפורים שבמרכזם ניצב אדם פשוט שאינו מלומד, שקלט רעיון חינוכי מוסרי מפירוש חז”ל וייחס אותו בטעות למקרא עצמו כגון אם שנזפה בבנה שהתעלל בחתול וציטטה לו מה ש’כתוב בתורה’ על משה שהציל את הגדי, או חייל שנלחם בסיני וסיפר איך ספגו הוא וחבריו אש תופת, כשלפתע מישהו מהם נפגע. החובש סיכן עצמו וזחל תחת האש להגיש לו סיוע. ‘זה בא לו מאברהם אבינו, ש’בתורה כתוב’ שקפץ לכבשן האש’, הסביר החייל, ונחמה ציטטה אותו בהתרגשות. ‘מה חשוב מנַיין הוא למד את מסירות הנפש שלו? אז מה אם מתבלבלים, אבל לוקחים לכל החיים ערכים ודגמים להתנהגות.”

במילים פשוטות, היא לא לימדה בצורה אקדמאית, אלא בצורה אמונית-חינוכית-פרשנית-מסורתית.

 

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s